March 11th, 2007

(no subject)

Р.Гамзатов, пер. Н.Гребнева, муз. Я.Френкеля

נדמה לי לפעמים כי חיילינו
אשר לא שבו משדות זרים -
הם לא נפלו בהגנה עלינו
כי אם הפכו כולם לעגורים.

ועד היום עפים הם בכל ערב
ולנו משמיעים אותה קריאה,
ואז אנחנו מחרישים בעצב
ומסתכלים אל על בדומיה.

עפים, עפים במערך, כמו פעם,
בזוהר השקיעה הערפילי,
ובשורת המערך יש פער,
נראה לי – מיועד הוא בשבילי.

יגיע יום – בלהקה רועשת
אפרוש גם אנכי את נוצותיי
ומשחקים אצווח צווחה נואשת
לאלה שהשארתי מתחתיי.
Мне кажется порою, что солдаты,
С кровавых не пришедшие полей,
Не в землю нашу полегли когда-то,
А превратились в белых журавлей.

Они до сей поры с времен тех дальних
Летят и подают нам голоса.
Не потому ль так часто и печально
Мы замолкаем, глядя в небеса?

Летит, летит по небу клин усталый,
Летит в тумане на исходе дня,
И в том строю есть промежуток малый,
Быть может, это место для меня.

Настанет день, и с журавлиной стаей
Я поплыву в такой же сизой мгле,
Из-под небес по-птичьи окликая
Всех вас, кого оставил на земле...